לגרור את השרשרת

אז היום פגשתי אותה במכללה שלי.

ברגע אחד נשרפתי. כל מה שהיא עף עלי והדהים אותי בבת אחת.

כתבתי על הבוץ שהן משאירות בפנים וכמה קשה להיפטר מזה..

הינה, זה עדיין בפנים, לא התפוגג לרגע. רק נרגע, התקרר, נשכח, נרדם, התאבק, התייבש, התיישן ונקבר

כמו לבה זה פרץ החוצה ללא התראה מוקדמת, שטף את כולי.

ואני מזיע עם פוקר פייס "היי.. מה נישמע?.."

מה עוד יכולתי להגיד?.. יש לי תחושה שהיא לא מעוניינת לדבר איתי

אני לא מבין איך אנשים יכולים לנהוג ככה. חצי שנה מהחיים שלנו נקשרו חזק ביחד.

כל כך הרבה זכרונות מתוקים ומושלמים שיצרנו ביחד ועכשיו אנחנו זרים?

ובתכלאס, יכול להיות שיש אולי 2-3 אנשים שמכירים אותה יותר טוב ממני..

ככה זה.. מי מכיר אותכם יותר טוב מהבן/בת זוג שלכם?.. אז במה זוגיות מהעבר שונה?

בזיכרון זה קצת דהוי וגם התקדמנו מאז, אבל לא השתננו, רק בנינו עוד מעצמנו מאז.

הפעם האחרונה שדיברנו היה בשיחת טלפון אחרי שהיא התחמקה ממני שבוע רצוף,

שיחה שבא היא מטאטא אותי.. עד שויתרתי, זאת הייתה הפרדה שלנו.

מחר אני מסיים את הלימודים, היא בדיוק התחילה קורס.

29/1/2018 00:18

סעמק

פגשתי את טליה היום.

הייתה הרצאה במכללה והגעתי באיחור. נדחפתי בין האנשים והתיישבתי על הרצפה מקדימה, סובבתי את הראש לעבר הקהל והינה היא שם באמצע, מנופפת לי לשלום. חייכתי באיפוק ונופפתי חזרה. בקושי הקשבתי להרצאה, הייתי עסוק בה כל הערב, לא מסתכל עלייה יותר מידי, רק כשהיא לא רואה. דאמנ היא כזאת יפה תמיד!.. בסוף ההרצאה היא באה אלי, אמרה לי שלום ושאלה אותי לאן אני הולך מכאן "הביתה" עניתי. "איפה זה?" המשיכה, "פלורנטין" עניתי. "אה, טוב" אמרה כשהבינה שאנחנו צועדים מפה למקומות שונים.. רק חייכתי ועניתי "טוב". טוב, והיא הלכה.. סעמק....

היא הלכה לכיוון עזריאלי ותכלאס גם לי יש משם אוטובוס אז יכולתי ללכת איתה, ללוות אותה.

אבל בשביל מה?... מה יעזור לי לחיות בעבר?.. מה שהיה ביננו נגמר וזהו. 

ובכל זאת, אני מרגיש כמו חרא.. פתטי כל כך. למה אכפת לי ממנה?.. היא לא בנאדם כזה מדהים, סתם סאקר ליופי וליופי שלה ספציפי. למה אני מפנטז, שאולי יש לי סיכוי איתה למרות שכבר מה שיכל לקרות קרה? מה, היא יכולה להיות האישה שאני מחפש?.. בעצם היה לנו קטע פעם ועכשיו זה יכול לקרות שוב, אמיתי יותר וכנה, ביחד נקים משפחה. לא, ממש לא. אז למה להבין את זה לא מספיק טוב?

ועוד משהו, הפסקתי להתחיל עם בנות.

דיי, זה לא עושה לי טוב. אני לא טוב בזה, לא יודע איך עושים את זה, לא מבין בכלל מה זה אומר "להתחיל" עם מישהי. אני מתאמץ, חושב ומתכנן מהלכים.. בעצם מנסה "להשיג" משהו ולא מצליח. מתלבש בבגדים צמודים ולא נוחים כי ככה זה יפה, לא מתמסטל הרבה כי אז אני מחייך כמו אדיוט ולא ניראה כל כך מושך ככה, משתדל לא לצאת קוף ילדותי למרות שזה בדיוק מה שאני בצורתי החשופה. לא עושה לי טוב להיות לבד אבל עושה לי עוד יותר רע לחפש בכוח, רק מרחיק אותי מהמטרה.

אז שחררתי.. העיינים מפסיקות "לסרוק את השטח", מפסיק לנסות ליצור אנטרקציה עם אנשים שלא קשורים בכלל, שקט במחשבות ויכולת להתרכז במה שבאמת מעניין וחשוב, לא משנה את דברי בגלל מי שאני מדבר איתה.

ואז זה חוזר להתגנב כמו גובלין מציק ואפל, יושב לי על העורף בזהירות שלא ארגיש ומחדיר מחטים אחד אחר השני, עד שזה נהייה מוגזם ואני שם לב ומנער אותו מעלי. אז הוא חוזר ומתקרב לאט לאט, בוחן גבולות ואת העירנות שלי. דיי! שיניח לי, מה רע כל כך בלהיות לבד???