עוגת חלל

15/7/2014 23:27

ישות ערה

פעם ראשונה שאני מצייר בפרופורציות נכונות בלי לחשוב על זה.

פעם ראשונה שאני מקבל פרספקטיבה נכונה. הכל במקום.. בלי לחשוב על זה.

למעשה, למחשבה לא היה כל חלק בזה. רציתי לראות מה יקרה, פשוט.. "קח את העיפרון". מהרגע שהיד אחזה בעיפרון היא כבר לא הייתה שלי. אני לא יודע של מי.

באמת שלא. כל מה שאני יכול להגיד לכם עליו זה שהוא נורא התרגש. התרגש כל כך! סוף סוף יכול לזוז. כאילו שהיה כלוא 22 שנים בתוכי ועכשיו, רק עכשיו לרגע קטן הוא יכול להזיז את היד. כל כך התענג על זה. שרבוטים ב2 דקות. מהר מהר! להספיק להוציא כמה שיותר כי עוד מעט זה יגמר. עוד מעט זה יגמר, ההשפעה או שהוא יחליט לעשות משהו אחר במקום לצייר. מהר כמה שיותר מהר!

מה שבאמת מדהים בזה זאת הפרספקטיבה. כאילו הוא לא מכיר זווית אחרת לצייר. הכל מלמעלה.. כמה שיותר גבוהה. כמו בכדור פורח צופה בהכל מהצד ולא מצליח להוציא את האוויר החם, לרדת להגיד שלום.

מעלה מעלה מעלה! כמה שגבוהה הוא? איזה גבהים הוא מגיע, לאן? איפה הוא?

בלתי ניראה, נרגש, מחשבה או גוף. הוא רואה אותי כל הזמן ופעם אחת בחיי שהרגשתי אותו. לא ראיתי, אולי בשביל זה צריך לאכול עוגה אחרת. לא נפגשנו או דיברנו. לא שמעתי אותו ולא ראיתי אותו.

אבל הרגשתי אותו. בהחלט הרגשתי אותו! נהייתי מודע לקיומו ולרגע קט הוא אחז בידי. כל חיי מנסה לגעת ותמיד גבוהה מידי בשביל לגעת בקודקוד הראש. הפעם התמלאתי באוויר החם שממלא אותו כל כך. ריחפתי. קצת, לא הרבה, לא כזה גבוהה.. קצות האצבעות עדיין על הקרקע אבל אני לא שוקל דבר. עליתי מספיק כדי שיוכל לנגוע רק קצת, בשיער. כל כך קרוב!

אני לא יודע מה יקרה אם יגע, אני לא חושב שאני רוצה לברר. אני חושב שאם הוא אי פעם יגע, הוא ימשוך אותי אליו, נשב ביחד. בגובה עיניים. נדבר פנים מול פנים. אולי משם אין דרך חזור. ואולי לא אחזור כי לא ארצה לחזור.. הרבה תובנות מאז שלשום. אני חושב שאשחזר את החוויה שוב, אבל כרגע אני עדיין בפוסט החוויה. המחשבה שלי הייתה לא ברורה ביום שאחרי. מצד אחד הייתי חד ומהיר מחשבה כמו שאני תמיד, הוכחתי את זה לעצמי בשיחה עמוקה באנגלית שוטפת עם 2 מורמנים שדיברו איתי על ג'יזס קרייס. הפצצתי אותם והשארתי אותם חסרי מילים. אבל עדיין, הרגשתי שאני לא ממש נוכח. כמו שישבתי ברכבת ופספסתי כמה תחנות. או שהייתי לבד בקרון ופתאום ראיתי לידי איש זקן ושאלתי את עצמי "מתי הוא הגיע לפה??" ..

אז לאט לאט. אומרים שאין לזה השפעות ארוכות טווח, אני מקווה שזה נכון. יצאתי מהתחנת רכבת ואמרתי בקול רם "וואה! כמה שהמקום הזה גדול!" למרות שעברתי שם מיליון פעם כבר.

זה מוזר, לא בטוח שלטובה, אבל זה שונה. יומיים אחרי אני כבר חזרתי לעצמי..

נתנסה בזה שוב, אבל לאט לאט, פעם בשבוע זה הרבה אבל נכון לעכשיו אני מחכה לשבת כי החלטתי שלא אוכל את החצי השני עד אז לפחות. אני חייב לצייר שוב עם זה, אבל ברוגע. ציור אחד, עם אהבה וזמן

7/8/2014 00:35

קנאביס

אני מגיב לזה שונה.. דיברנו על זה ביננו ואני רגיש לזה או משהו, או שאולי למי שלא עישן מעולם והתחיל בלאכול עוגות חשיש זה פוגע בול, כי אצלם זה לא ככה. הדימיון פי 10 יותר חזק.. והגבול בין דימיון למציאות מטשטש. הסיבה היחידה שאני יודע להבדיל זה כי זה מה שקורה הזוי מכדי להיות אמיתי. הולך במזדרון ופתאום קולט שאני לא רואה. העיניים פתוחות ואני חולם. ער וחולם, רואה ולא רואה, כאילו שאני צריך לבחור בין המסכים: מציאות לדמיון.

בינתיים אני שומר על מינון בריא והגיוני.