תקופת הפלא

אני מנסה לכתוב פוסט כבר שבוע ולא מצליח להבין מה אני מנסה להגיד בעצם. עברתי המון חוויות מוזרות והזויות שאני לא יודע מאיפה להתחיל.. לחיות בעיר הגדולה מרגיש לי לא אמיתי. זה יותר דומה למשחק מחשב ובכל פינה יש משימה ומסע לא צפוי. זאת הפעם השנייה שלי כאן והפעם העיר טובה אלי, אולי זה הגיל, ת'א סבב 2. כשאנשים מבינים שאני גר כאן הם משנים גישה, כשמבינים שאני איתם הם מזמינים אותי למקומות, מכירים לי אנשים ואדיבים כלפי. דבר מוביל לדבר ולבסוף הגעתי למקום שאליו הייתי צריך להגיע. לא להאמין שזה היה קיים כאן כל הזמן מתחת לאפי. הגעתי לפלא.

פה תשכחו מהעיר. כמו שתולים את המעיל בכניסה לבית, פה תולים את הציניות, את הריחוק. כאן מסתכלים בעיניים, מדברים עם מילים וגוף. אין פה מארחים ואין אורחים, יש רק בני בית. תהיתי איך אצליח ללמוד בעיר הגדולה: ''אוקיי אם אעשה גיחה לצפון פעם בשבוע שבועיים לאיזה סופ'ש ונתפוס טרמפים בחזור.. זה לא יהיה נטל כלכלי כבד.. אולי אצליח לשמור על השפיות...''

ובפלא יש לי את כל מה שאני צריך: אנשים יפים, מעגלי מוסיקה, אוכל טבעוני, ללכת יחף, אחווה ואהבה. אתמול מצאתי את עצמי עוזר בקיפול אחרי הופעת מוסיקה אפריקאית (מטוררפפתת!!!) וב3 לפנות בוקר, כמו כמעט בכל יום, יושב עם קומץ אנשים מדהימים מנקים וצוחקים.. רק שהפעם בתום שטיפת הכלים לא זזנו לסלון ונשארנו במטבח. מצאתי את עצמי יושב על השייש עם עוד 2 אנשים במעגל של 5 ופתאום קולט.. ''ייאלה.. אני בבית.''

להתנדב מרגיש בעצם אחריות, להיות פה מרגיש נכון. לשבת ככה במטבח.. לא ממהר לסיים משהו או לצאת משם. לאן בעצם לצאת? כאן אני רוצה להיות. כמו בקראוון הקסום שהיה לנו בצפון, לנקות ולקחת אחריות זה לא מטרד בכלל. להפך, זה מספק ומרגיש יותר שייך ככה. הפעם המשפחה שלי לא מצומצמת בכלל, בנים ובנות מרקעים שונים ובתהליכים רוחניים שונים באים לפה בשביל להיות. משפחה זה מה שאני רוצה ליצור. אנשים שנוכל להיות יחדיו וליצור תוכן. אף אחד לא שם לב שאין טלויזיה וגם הפלאפונים נישארים בתיק. כיף להיות בני אדם. האושר שלי נובע מעצם היותם אנשים.

8/11/2015 04:32

כשאלוהים נותן לימונים, תעשה לימונענע

לפעמים כשצמאים, הצימאון מזמן הרוויה. לפתע עץ לימון, ולא תמיד יש לאדם את הכוח לראות את הזימון, לראות את הפוטנציאל בלימון החמוץ. עברתי דירה למקום מדהים עם אנשים מדהימים!.. זה התחיל בכך שהגעתי להתנדב כמעט כל יום עד שאחד האחראים כבר התחיל לזהות אותי.. אמרתי לו "מצידי לגור פה" והוא רק גירד את הראש וענה "אממ תאמת שיש פה חדרים למעלה". אליאס מתנדב כאן כבר שנתיים בערך אבל רק מידי פעם כשהוא בא כל כמה חודשים, לאחרונה החליט שרוצה לגרו פה גם והתחיל לבוא קבוע. התחברנו דיי מהר, אח על אמת! אבל איפה יש פה חדרים?.. נכנסים למטבח, במטבח יש מחסן ובמחסן יש סולם עץ כבד ותלול המוביל למה שניראה כעליית הגג. 

נחרדנו למראות שלמעלה. 2 חדרים מאולתרים ומסרחים מעובש, ריח של מוסך ושווארמה, הכל בנוי חלקי ומסוכן למעלה.. ויש צינור במעבר שביום רע אפשר לחבוט בו את הראש ובקלות ליפול למותך מהקומה המאולתרת. שני החדרים זוועה אבל באחד יכולנו לדמיין איך אפשר לחיות בו: הוא חדר עם 4 קירות בנויים. ידעתי שיהיה ריב על החדר הטוב. נשמתי עמוק, נזכרתי בשיעור תנך אחד מהיסודי (נידמה לי כיתה ו'?)..

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

כשאברהם הגיע לארץ הוא נאלץ לעשות בחירה קשה, לקחת את האדמה הטובה וזרוק את לוט חברו לשטחים הגרועים או לקחת על עצמו את המדבר ולהשאיר את הנתח הארי לחברו. אברהם נתן לחברו לבחור, קח את הטוב.. אני כבר אסתדר. אליאס (הכינוי לשותף) לקח את החדר הקטן.

חדרי: אני לא יודע איך לתאר אותו במילה כי הדבר היחיד שעולה לי לראש זה פח. פשוט פח!.. אבל פח זאת לא מילה טובה כי זה יעליב את הסודנים השכנים שעל מגוריהם אומרים פח!

אוקי נחלק את זה ככה:

המיקום - דרום ת"א. השכנים הם ערבים וסודנים. ביום עסקי מוסכים, רתחים, נגרים וכו. בערב.. יש בית זונות 50 מטר מפה.

התיקרה: בפעם בניתי גג כזה. בדיוק אותו גג של הדיר כבשים! בקיץ זה לוהט כמו תנור! בגשם רעש בלתי ניסבל.. אפרופו פח!

הקירות: בקיר מזרח יש חלון עם סורגים, אבל הסורגים הם מבפנים... מכיוון שהחלון הזה לא שייך למבנה הזה.. למעשה כל הקיר הוא של בניין אחר, הוא של פאקינג מוסך!! ביום שומעים אותם עובדים וכל החדר מתמלא בריח מסריח של מכונות ושמן מנועים. פעם שמעתי מים זורמים והצצתי מהחלון, ראיתי בדיוק מתחתי ערבי שוטף שמן מנועים מהיידים.

קיר צפון הוא מוסך אחר! והפאקינג גג שלו נכנס לי לחדר!.. אאה וזה גג אסבסט!

קיר מערב, המשקיף על הפלא, הוא קיר גבס דק עם חור של חלון שהתעצלו לעשות חלון ונישאר חור.

וקיר דרום עם רווח בין התיקרה לקיר.

אוויר: אתם צריכים להבין מה זה לרצות לשאוף קצת אוויר ולגלות שמחוץ לחלון יש פנים של מוסך :O

ביום המקום מתמלא בריח מזעזע של בשר מעובד ומטוגן מהמסעדה השכנה, מהמוסכים החדר מתמלא בריח של מכוניות. ויש עובש בחדר של זורו

הריצפה: אוי הריצפה... בכניסה הקרשים מונחים היטב אחד ליד השני ובנוי היטב. אחרי 3 קרשים בערך מתחילים להווצר רווחים ופתאום חור של 10 סמ'ר פה ושם. ניהלתי שיחה עם מישהו במשרד מתחתיי וזה היה כאילו לדבר עם מישהו בחדר. ויש עוד משהו.. בעצם יש לי סיפור לספר לכם, בעצם זה דורש פיסקה משלו:

סיפור הריצפה/ איך בטעות התפטרתי (למי שאין כוח לשמוע אותי מתלונן אפשר לדלג לרווח הכפול שמה למטה)

שישי ערב, אני במסעדה עובד כמו שד טזמני. השפית הראשית התפטרה והמטבח עובד לאט ולא נכון, מלא מנות חוזרות. כמעט כל המלצרים שייכים למסעדה אחרת מכיוון שאצלנו אף אחד לא רוצה לעבוד בשישי בערב אז במקום להכריח עובדים לעבוד בשישי הם מביאים מלצרים ממסעדות אחרות.. והם לא יודעים כלום! (גם לא איכפת להם). האחמשית היום הייתה הבוסית והיא אחמשית ממש גרועה, כשהיא האחמשית אני יודע שהולך להיות לי יום רע. כל היום היא בעקבותיי, לא נותנת לי לסיים מטלה אחת ומשגעת אותי כל הערב "תשים סכום: על מפית סכין, מזלג וכף לשולחן 5, 4 סטים".. אני יודע איך עורכים. לא מספיק לקחת סכום "תעשה פוליש". אחרי 5 מזלגות "בו, כנס לבר. "בזמן שמקציף חלב לקפה השני הערב שאני עושה "לך קח הזמנה משולחן 8א". היא באה איתי לשולחן ומחייכת מאחורי כמו מטומטמת כשאני לוקח הזמנה, והלקוחות שואלים אם היא מתלמדת. אני מסיים את ההזמנה והיא לוקחת לי את הפנקס "יפה, אני אקליד את זה, לך תעשה מלאים" מה הפאקינג קשר מלאים עכשיו בשיא הלחץ של ערב שישי?!.. הולך כמו אידיוט לספור 40+ בקבוקי קולה ולרשום להביא עוד 3 מהמחסן. מלצר חוטף מהמגירה בקבוק ואני רושם להביא עוד קולה אחת. מסתכל הצידה ורואה מלצר אחר חוטף בקבוק סודה ממגירה שכבר רשמתי, מוסיף עוד סודה לרשימה. בא ללכת למחסן והאחמשית קוראת לי למחשב "מה כתבתה פה? פיצה ג'ויה או פיצה מרגריטה?" זה לא אותו פאקינג אורך של מילה בכלל!!!... השולחנות לא מתפנים, מנות לא יוצאות.. אני מרגיש כמו המלצר היחידי במסעדה. פתאום האחמשית עוצרת אותי שוב "בוא איתי" היא לוקחת אותי אל מתחת למדרגות יש שם בחור לא קשור למציאות שבא לקחת את הכביסה המלוכלכת לשטיפה. מה הפאקינג קשר בשישי בערב בשיא הלחץ?!!??! אז אני נוטש את שלל המשימות החשובות בשביל לעזור לסחוב מפות מלוכלכות אל מאחורי המטבח. האחמשית חוזרת שוב "מה זה זה נקי?" היא שואלת ודורשת שאפריד בין המפיות בד הנקיות למלוכלכות...... ושאקפל את הנקיות........... אז אני יושב על הבר, באמצע העבודה, בשישי בערב, מוציא מפית מלוכלכת משקית של כביסה מלוכלכת, בודק אם זה נקי (זה לא), מה שעם כתם לשקית שנייה ומה ש"ניראה נקי" אני מקפל יפה. אחרי חצי שעה הבחור של הכביסה בא אלי "מה אתה עושה?! זה מלוכלך!" הוא אומר לי.. "אני יודע." אני עונה לו וממשיך. "טוב.." הוא עוצר אותי ולוקח לי את השקיות כביסה המלוכלכות ושולח אותי איתם למטבח. עוצר אותי וקורא לי לחזור "בעצם לא ניקח סיכון" הוא אומר ולוקח את הערימה היפה שעשיתי וזורק אותה חזרה לשקית. אני מתקדם למטבח לא מאמין למה שקורה כאן, חותך את המטבח בהבעה של שוק, זורק הכל לכביסה ומתיישב לרגע.

טומן את ראשי בחולצה ולפתע מפל של דמעות חונקות אותי.

אומר לעצמי בראש "אל תתפטר! אתה צריך את הכסף ואתה אוהב את המסעדה הזאת! זה רק שישי בערב איתה!.. תנשום עמוק ואחר כך תעשה איתה שיחה".. אני מנגב את הפנים בחולצה וחוזר פנימה, ממשיך לפרפר כמו מלצר טוב..

תבינו, אני לא עובד בשביל כסף (שקר גס!) אני הולך למקומות שאני יודע שאוהב את המקום.. את האוכל, הצוות ואת האווירה. אני מלצר בסגנון בוב ספוג.. מגיע לפני כולם ומחכה ליד הדלת עם חיוך ואנרגיות של ילד היפר אקטיבי. משגע את כולם כשעובד מהר בזמן שהשאר גוררים רגליים עם הקפה הראשון. מנסה להנות מהעבודה כמה שאפשר ולא ממהר ללכת הביתה בסוף המשמרת. באותה משמרמת אני רק מרגיש כישלון, לא מצליח לסיים מטלה אחת והיא כבר מתחלפת. הדפוקה הזאת לא יודעת את העבודה וזאת הבוסית משמע אי אפשר להתווכח איתה. כל מה שתגידי אומר "אמן!".... לקראת סוף המשמרת אני מוצא את עצמי רב עם השוטף כלים שיעזוב את הפלאפון (יושב על השייש וצופה ביוטוב) ושיפנה קצת מקום (בבקשה) כי אני מחזיק מגש עם 20 כוסות ואין לי איפה לשים אותם. אני מניח את המגש חצי באויר ונכנס למטבח ומתחיל לפנות כלים. השוטף כלים מתחיל לריב איתי, האחמשית רואה ומתחילה לצעוק עלי (פאקינג עלי!! עלי!). אני צועק עלייה חזרה ופתאום המגש נופל. 20 כוסות מתנפצות ברגע (מגש ראשון שהפלתי בעבודה הזאת). שתיקה של שנייה, אני תופס את הראש.. כל השולחנות קיבלו את מה שרצו, נישאר רק להציע קינוחים ולעשות סגירה.. יאללה הם כבר יסתדרו. "טוב... הספיק לי להיום" אני אומר ובחיפזון מוריד את הסינר. האחמשית בוהה בסצנה בזמן שאני לוקח את התיק ויוצא מהדלת.

ערב שישי בפלא: קבלת שבת מדהימה, אנשים יפים, מלא אהבה, ג'וינטים, מעגלי מוסיקה ואוכל חם. ערב מדהים ששטף את כל הזוהמה שלפני כן.

4 לפנות בוקר, כל האורחים כבר הלכו. אני, אליאס ועוד 4 אנשים בגילנו היחידים שנשארנו.. יושבים ומדברים שיחות שקטות שמחות. אני מתקפל לישון, מחר משמרת בוקר, 5 שעות שינה. עולה לחדר ומוציא את הפלא מהכיס להפעיל שעון מעורר. זה מחליק לי היד ו*בלופ*.. נופל דרך אחד החריצים של הרצפה.. אני נישאר לבהות, נושם עמוק, ויורד למשרד שמתחת לחדרי. לא מוצא את הפלאפון, חוזר למעלה ומנסה למקם בראש איפה הפלאפון נפל דרך הרצפה, שזה התקרה של המשרד..! פתאום אני מבין שכשאני הולך על הרצפה בחדר.. איפשהו באמצע כבר ניגמר המשרד. אני עומד מעל איפה שנפל הפלאפון ורואה חושך דרך החריצים (במשרד השארתי אור). מה לעזאזל?.. אני יורד חזרה למטה, עושה סיבוב ומנסה להבין לאן לעזאזל נפל הפאפון שלי ולא מוצא!.. עולה חזרה למעלה, סופר צעדים. יורד למטה וסופר צעדים עד שאני נתקע בקיר.... יוצא החוצה ועושה סיבוב סביב.. משהו פה לא הגיוני! 

טוב, אני חוזר לחדר עם פטיש ומתחיל להוציא מסמרים מהרצפה. בחשכה שחשפתי אני מביט פנימה ולא רואה דבר, חושך מוחלט. מביא את הפנס חירום ומביט מטה. החוורתי לגמרי.

מתחת לחצי חדר.. יש פאקינג חדר סתרים! בלי חלונות ובלי דלתות! - משמע הכניסה היחידה היא מהתקרה!!!בפנים מלא אווק שהלבין את הכל ומלא קרשים וזבל תעשייתי. אני מתיישב על ריצפת חדרי בפה פעור בוהה באוויר. לא מאמין. אני פשוט לא מאמין.. אין, הזיה המקום הזה! מביט מהחלון, רואה פנים של מוסך, מביט בחלון אחר, רואה חדר גדול, נטוש וריק עם מכונת תפירה ישנה באמצע. מתחת לרצפה מעון של מפלצות. אני נעמד במקומי ובתאום קולט כמה רופפים הקרשים האלו! קופץ במקומי ואלו מתגמשים מתחת רגלי, מאיימים להשבר.. אימללהה!!! פתאום אני מרגיש שאני עומד על תהום. 

רגע רגע רגע רגע רגע!.... אז מה עכשיו? הפלאפון שלי שמה! אם לא ארד להביא אותו אין סיכוי בעולם שאקום עוד 4 שעות למשמרת בוקר. אני גם ככה מעוך מעייפות ומכל הג'וינטים שעברו פה. נשמתי עמוק והבנתי שעדיף לי לא לסכן את חיי. כמה אנרגיות רעות יש במקום הזה! דפקתי את הראש 4 פעמים בצינורות ובתקרה הנמוכה, הריח המזדיין ביום, האבק שלא ראוי למגורים, המוסכים והpit of death הזה למטה!.. ישנתי בסלון עם כולם.

יום אחרי זה קמנו בצהריים. חבר שישן בפלא עזר לי לרדת, כיאה לנסיך הפרסי ירדתי מהתיקרה בביטחה וחיפשתי את הפלאפון שלי. מצאתי אותו שרוי מחוסר הכרה עם המגן זרוק לידו. דחפתי אותו לכיסי.. מכה בקפיצה על מעקה רופף שהתפרק בקפיצה וממנו קפיצה שנייה עם בעיטה בקיר ובקצות האצבעות תופס את קרשי ריצפת חדרי.. כיאה לנסיך הפרסי, יצאתי לבן ומאובק אך ללא פגיעות (מה אתם רוצים אני גיימר של שנות ה90!). מבט אחרון לתהום שעתה נחסם במסך אבק סמיך במיוחד. תכלאס, אם לא הייתי מצליח לצאת משם בניסיון הראשון אני לא בטוח שהשני היה אפשרי (המעקה שהתפרק היה הרעיון הכי טוב שלי..).

בקיצור, מה יצא בעצם: אני יוצא באמצע משמרת עבודה בכעס, למחרת דופק ברז וגם לא עונה לפלאפון (הוא עובד תודה לאל). אז... יצא ככה ש...התפטרתי.....? חחחחחחחח

טוב.. אז איפה היינו? אאה כן! לימונים!..

לפעמים הם באים בקליפה עבה של סנטימטר!, הם קשים, מרים ובקושי יש טיפה אחת של מיץ. בסוף אתה בגלה שזה בכלל חושחש מגעיל. אבל כן רבותיי, גם מזה אפשר להכין לימונדה!...

חבל שאין לי תמונה של לפני כי לא חשבתי שזה יצא כל כך טוב שלא. 

האוויר - הלכתי למסעדה ליד, דיברתי בצד עם הבוס וביקשתי בנימוס להזיז מעט את הארובה למה כל הריח נכנס לי לבית. הוא נענה לבקשתי ווואלה! אין ריח. קצת קטורת במקום וסידרנו את העסק. הבאנו שואב אבק והתחלנו לעוף על המקום. מילאנו אותו פעמיים! אתם יודעים מה זה לקחת מיכל של שואב אבק, ולמלא אותו בעצם באבק??! לא מוצק אלה בחלקיקים קטנים!. הברקנו את המקום ושטפנו יסודי מאוד.. קרצפנו עם סבון כלים את הכל פעמיים, העברנו סמרטוט מטבח עם סבון ואז מים ואז שוב פעם עם יבש. המקום מבריק!

המיקום - ביום המקום תעשייה רועשת, אך בלילה זה כנראה המקום הכי שקט בת"א (רציני, אני עוצר שנייה את הכתיבה ולא שומע דבר).

על התיקרה - יש בידוד מעל הפח כך שבמקום רעש לא נורמאלי יש צליל גשם נעים ושקט שעוזר להרדם. בקיץ.. אם נגיע לקיץ נפתור את בעיית החום.

הקירות - עשיתי סיבוב רגלי בדרום ת'א עם שקית ענקית ומילאתי אותה בספוגים.. דחפתי ספוג לבידוד וחסימה של אוויר בכל חור אפשרי, קניתי קצף איטום לכל החורים הקטנים והגדולים.. מצאתי גליל של בד איכותי במחסן, בעזרתם חסמתי היטב את הרעש ואת הריחות! הלכתי לאתר בנייה וביקשתי שאריות ל גבס. קיבלתי מלא לוחות במצב מעולה! האסבסט, הקירות המכוערים והפאקינג גג שניכנס לי לחדר נעלמו קליל. את החור בקיר חסמתי עם גבס בצורה מושלמת שלא רואים בכלל שהיה שם חור.

והריצפה - הפאקינג ריצפה.. פירקתי קרשים ישנים, הנחתי חדשים ובצפיפות טובה יותר, פרסתי מחצלת, על זה שטיח. בצד מזרן קטן עם כריות (כמו של בדואים).

פתאום החדר קיבל אור שונה. יש פלורוסנט מגעיל אבל התקנתי גם מנורה צהובה ונעימה.. נוצרה אקוסטיקה חזקה המפרידה את המוסכים מסביבי, את המשרד מתחתיי ואפילו קשה לשמוע כשיש אירוע בסלון. לגבי בור האבדון שמתחת לחצי חדר... אין לי מה לעשות חוץ מלהכחיש היטב!

אז קצת קרח ועבודה קשה יוצא אחלה לימונענע!

פופיק ביקרה ואהבה את החדר. היא עירונית שגרה אצל ההורים כל חייה אם היא אהבה... המשימה הושלמה.

19/11/2015 04:13

בבית של ג׳ינג׳

אני רוצה לנסות לתפוס את הרגע, את הגישה, את הסטייט אוף מיינד הזה, את הסטריוטיפ שהפכתי להיות, את השינוי הזה בחיים שלי שלא מאט. חשבתי שהאצתי לקראת שינוי אבל השינוי לא קרוב להיגמר. חשבתי שאהפוך מגולם לפרפר ושם זה ניגמר אבל האבולוציה לא נגמרת והשינוי ממשיך הלאה מפרפר לדבר יפה יותר ויותר.

אני כל כך שונה ממי שהייתי בשחרור. אני מתחיל משם כי מרגיש לי שמאז יצאתי למסע הזוי. החיים שלי זה ספר יפה כזה של סיפורים קצרים, לכל סיפור כזה מרגיש שאין נושא או מטרה. הסיפורים פתאום מתחילים, ולפתע מסתיימים. הלאה, סצנה הבאה, דמות שונה, סיפור שונה. באלף סיפורים הדמות הייתה אלף תפקידים. לעבר שלה, לרגשות שלה, לאופי שלה ולכל שארה.

בסיפור הזה הדמות עוצרת לכתוב במחשב :

״אני עוצר לרגע את החיים שלי, שם אותם בפאוזה, כדי לספר לכם על החיים שלי.״ הוא עוצר אחרי שורה להתיישב טוב יותר, לסדר את משקפיו. כשכבר עצר, כיוצא מטראנס, הוא מביט סביב על החדר. אין הפסקת חשמל ובכל זאת כל הבית מלא נרות. ״כמה אנשים נמצאים בבית הזה?״ הוא חושב לעצמו סופר עם העיניים את החדר.. ״כנראה בסביבות ה30..״

על כל ספה יושבים 4-6 אנשים, עוד 8 מסביב לשולחן על הרצפה וכמה על המזרונים מאחורי המעגל.

ג׳וינטים מתגלגלים כל דקה או 2.. והוא ממשיך ״דרום ת׳א, 01:35. זורו שר בסלון, 3 גיטרות, חליל וכינור.״ לוקח נשימה עמוקה ״בחיים שלי לא חשבתי שאהיה כל כך היפי. חיי את גן עדן, אנשים יפים בלבד מגיחים לאופקי. אני כל כך מלא אנרגיות. אני יכול לעשות הכל! האנשים סביבי מגדילים אותי. כל היום בשיפוצים של החדר ״איזה כיף!״ הולך לעבוד ״אני אוהב את המסעדה הזאת!!!״ הולך ללמוד ״איזה כיף זה אנימציה!!@2!!״

שיער ארוך, פנים חלקות מאז גיל 13, לבוש בג׳ינס זרוק וחולצה משוחררת. כל ערב מוסיקה מעולה מגיטרות ושירים, אוכל טבעוני וטעייםם, בחורה יפה.. החיים יפים. החיים היפים. גר עם אליאס ומתעוררים כל בוקר לחלום את העולם. לא אומר עוד אכבוש את העולם. העולם הוא שלי!

מימין הביא לי קוסקוס, משמאל הביא לי גיטרה, מלמעלה את הג׳וינט.

 יאללה ג׳אם!

21/11/2015 19:43

לבנות את המציאות

הימים מתחברים לי לאחד

כל ערב הוא כמו יום שישי

תמיד ראיתי את עצמי בסוף הדרך, גר בבית פתוח.

מלא באנשים. מנגנים, מעשנים ואוהבים.

והינה אני לא בתחילת תום חיי. ובכל ערב אני מתייצב במטבח, מתפקד כשף, עובד ניקיון, אמא וגם אבא.. לעשרות אנשים בגילאים שונים.. מבשל סירים גדולים טבעוניים. כולם עוזרים לי בבר קיימא. שוטפים כלים, מסדרים ומנקים.

קראוון הקסם מלפני שנה הכין אותי לזה. היום אני עושה את אותו הדבר בקנה מידה ענק ובשיתוף פעולה.

אני אסיר תודה להוויה הזאת שהביאני עד הלום. מדהים כמה שאפשר להיות מאושר מכלום.

12/1/2016 23:36

לקבל בתחת

סיכום הפלא

אני רוצה לשמר את ה3 חודשים אלו. הם חלפו כל כך מהר ועם זאת קרה כל כך הרבה.. שמתי לב שמה שאני לא כותב נידחף איפשהו לתא של זכרונות ששם ציר הזמן ליום אחד.

לפני 3 חודשים התחלתי את לימודי והדבר לא היה אפשרי אילולא לא הייתי מתגלגל לפלא. המקום הזה נתן לי שקט אדיר ומנוחה מהעיר. קשה לי להתאקלם לכאן, כולם זזים בגסות וכל כך מהר, לא מסתכלים בעיניים, מנסים לקחת ולא עוצרים לקבל.

אז זהו, חוות ההכשרה של העיר הגדולה הסתיימה. העברת דירה ביום ראשון, מתחיל עבודה חדשה ומגביר הילוך. פגעו בי ודחו אותי אבל שיזדיינו, אין לי צורך במטענים ובטינה. שיזדיינו ויסבלו עם הכעס של עצמם. אחבק את מי שירצה :)

אז מה אני לוקח מהפלא?

 

1. בגרות.

את תהליך ההתבגרות סיימתי לפני כמה זמן כבר, הפלא היה "המבחן" לאמת זאת. אנשים מגישים בפני אידיאולוגיה הזוייה ובמקום להקשיב בתמימות אני מסתכל במעיין גיכוח ולא מאמין לבנאדם שהוא חיי בסרט שבו הוא חיי. כדומה לאבי, אני משלב ידיים עם חיוך ונהנה לנפץ את הבועות של אנשים בזאת אחר זאת עד שהבנאדם מחליט לברוח מהשיחה מהחשש להתעורר.

מדהים כמה שאנחנו דומים להורים שלנו.

 

2. פוליטיקה.

הבנתי קצת יותר על איך להסתדר עם אנשים. אוכל להיות פתוח ואוהב עם מי שיהיה איתי בזה. במינון הנכון לכל אדם.. איזה באסה זה להיות עירוני.. יש אנשים שלא מכירים אחרת

 

3. אליאס.

לא הרבתי עליו במילים.. אבל אדם נוסף ממלא את חיי ונוסף לחפיסת הקלפים שלי. השותף שלי לעשייה, מגורים ומחייה בפלא שמילא את תפקיד אישתי ב3 חודשים האחרונים. איזה קסם של בחור! זכיתי להכירו לרתומו לחיקי. היה שווה לכתוב יותר על ההרפתקאות שעברנו.. עכשיו זה כבר מאוחר מידי אני מניח /:

 

4. פופיק קטנה שלי

הבנתי על עצמי שכל עוד אני שומר על תחלופה גבוהה של אנרגיות אני יכול לזמן אלי עוד ועוד דברים חדשים. ובכל הקשור לבנות: מה שאני רוצה מגיע.

רציתי בחורה מושלמת להיות אישתי ושתהיה איתי בתחביבים ובעשייה ומצאתי אחת כזאת! מנגנת, מציירת, מוכשרת בטירוף, טבעונית, אוהבת ילדים, מבריקה וכו וכו וכו... דבר אחד לא יכלתי לעצמי.. שתראה טוב. הרי זה לא חשוב.. נכון?.. אז זהו שכן. מבמבל בי נפרדתי בגלל שהיא לא משכה אותי. איזה עצוב ללמוד ככה לקח?.. בקיצור זה היסטוריה,עבר כבר הבה זמן. מפה לשם הבנתי שאני צריך אחת קטנת מימדים, חמודה שמשאירה אבקת פיות אחרייה. בלונדינית שכזאת עם עור דבש. כזאת שאמס כשאסתכל עלייה. הופס! הינה היא הגיעה.

אני לא יודע מה אני מרגיש כלפייה.. למען האמת לא כזה איכפת לי. פעם הייתי בודק וחוקר את כליותיי. להבין אם זה זה או לא ועד כמה והאם זה נכון לי או מוסרי. תכלאס למי איכפת? היא עושה לי טוב? כן. אני עושה לה טוב? כן. זה הכל.

לא ראיתי אותה כבר שבוע (היא בטירונות ) ובא לי למות אבל לא יודע מה זה שאני מרגיש אבל זה עוצמת ומדהים. אין לי רצון או צורך להפסיק את זה. היא בדיוק מה שאני צריך ואני מכור לריח שלה. 

 

5. אלוהים.

הבנתי שאני הוא אלוהים. אני בורא את המציאות שלי וכל מה שקיים הוא כי בראתיהו. אין לי כוח לחפור בלנסות להגדיר יותר מידי אז תסתפקו בזה.

 

6. מוסיקה.

זה נכון מה שאומרים, שלנגן עם אנשים משפר פי כמה מלנגן לבד. בחודשים האחרונים ניגנתי מלא במעגלי מוסיקה ולמדתי המון על עצמי ועל מטמטיקה?... אני לא יודע אם לקורא לזה מוסיקה. זה גאוני ומרגש.

 

7. קהילה.

אז.. יש לי קהילה. הכרתי המון אנשים ואנחנו נפגשים לג'אמג'ם אצל ג'ינג' כל יום רביעי (תבואו גם!) 

מלא מלא היפים בכל מיני צבעים מהפלא, מג'ינג' וסתם ברחוב וקבוצות של חברים של חברים.

 

8. באבילון

מצאתי את עצמי יושב באבן גבירול ואוכל פלאפל. המכוניות לא הטרידו אותי כלל, היה יום ממש יפה בחוץ, ציפור שיר נחתה קרוב אלי והזכירה לי כמה כיף בצפון.. אבל גם עכשיו כיף. ואז נזכרתי בכמה שהייתי סובל מהעירוניות ועכשיו אני קצת יותר שוחה בין פקקים וכעסים. כבר לא מטריד פה כמו פעם. עדיין פה ושם אבל אפשר לחיות עם זה. 

 

 

חיי נראים שונים בכל יום. כרגע אני כותב לכם מהמחשב האהוב שלי שחזר מהמתים.

מצאתי אחלה בית לי ולחמור בר (שאיתי במסע העירוני הזה).

אני לומד אנימציה 3D כבר 3 חודשים וזה מדהים!!!! אני טוב בזה ואוהב את זה.

אני עובד בתמרה והשייקים שלנו טעימים בקטע מפחיד! (תבואו לבקר בבן גוריון/דיזינגוף)

סכ"ה החיים יפים, הלאה!