אזרחות טרייה

טוב אז... פוטרתי. מסתבר שאם יש עלייך שמועה שאתה מעשן ירוק מעיפים אותך על טיל!.. לא שזה לא נכון חח, רק שאין הוכחות. אאה זה לא חוקי?.. נכון שחכתי.... למה בעצם?

האבסורד הוא שיין ובירה אני קונה במרכול במחיר מסובסד לקיבוץ אבל ירוק בשוק השחור.

אז מה עכשיו? וואלה לא יודע. וואלה לא רוצה לדעת. עבודה לשנה? לחסוך לטייל? להתחיל לימודים? מה זה חשוב?.. משהו יקרה גם ככה. אז נכון לעכשיו לא פוטרתי מהגן ילדים. הרעיון הכי טוב יהיה להמשיך שם ולמצוא עבודה שנייה כבייבי סיטר. להיות סייע בגן זה כרטיס כניסה לבייבי סיטר לא?.. להדריך נוער אי אפשר כי אני נרקומן מסתבר אבל ילדים קטנים זה בסדרר....

נינג'ה ג'ודי כותבת בבלוג שלה שאלוהים מחליט מי נע ונד ומי נישאר במקום.

אני עייף. חשבתי שהשגתי יציבות. בכנס משתחררים הראו לנו סירטון של חייל שהשתחרר, לקח את הכסף וטס לחו'ל. חזר אחרי שנה.. לא הבין מה הולך כאן, לאן כולם רצים כל הזמן? החליט דיי מהר שכל זה לא בשבילו וטס שוב. חיפש את עצמו, מכר ציורי שמן, בלי ששם לב עברו 10 שנים מהחיים.

אמרו לנו לא לטוס עם השיחרור, לחכות קצת. עדיף לעשות מועדפת לפני ורק אז לטוס. אני השתחררתי, נסעתי לכינרת ומשם לחול. הלכתי למכור ציורי שמן חחח.. במילים אחרות עשיתי את כל מה שאמרו לי לא לעשות. והינה אני אחרי שנה ומשהו. בלי כסף, לא מתאקלם, חושב על לטוס שוב. הלכתי לפתח תקווה אלוהים יודע למה.. עבדתי באבטחה חודש ופוטרתי, הסתובבתי בלי עבודה ולא התקבלתי לעבודות אחת אחרי השנייה. בסוף מצאתי עבודה לחודש בקייטנת נוער בת'א. אז הבנתי שחינוך זה טוב לי. עברתי לקיבוץ בצפון, התקבלתי לחינוך הבלתי פורמאלי שמה בתור מלווה שכבת ח' ואת וועדת תרבות, בעבודה השנייה סייע בגן ילדים. כסף סביר, בית טוב עבודה טובה. זהו חשבתי להעביר ככה שנה יציבה וגדולה. אבל לא.. פוטרתי. אם אפוטר מהגן?...

אלך לקטוף תפוחים!?

אין לי כוח לכתוב מה אני מרגיש לגבי זה, מה עובר עלי, מה אני מתכנן. זה כבר לא מעניין אותי. תובנות מהפוסט הקודם שיחררו אותי מדאגות על דברים לא קיימים כמו העתיד, העבר או מילים ותארים. יש את העכשיו ולא דבר נוסף.

יש מעיין רוגע ביאוש הזה.. כאילו שהרמתי ידיים ולכן אפשר לפרוש מהמרוץ.

11/9/2015 04:27

פוליטיקה

החיים שלי משתנים בקצב מהיר.. התפתחויות דרמטיות, סטטוס עבודה ותוכניות לעתיד משתנות על בסיס שבועי. אני אוכל מלא כאפות באזרחות הטרייה הזאת. אני מניח שזה שלב הכרחי בגדילה שלי.. כאבי גדילה.

השמועות עלי שעישנתי ירוק התפשטו ברחבי הקיבוץ וגם בגנים לא רוצים אותי יותר. קיבוצניקים הם רכלנים מגעילים. בעצם זה לא נכון, למעשה רוב האנשים הם רכלנים מגעילים, מעבירים לכלוך על אנשים מאחד לשני. הבעיה בקיבוץ היא שמדובר בקבוצה קטנה של אנשים ולכן הכל מתוודע לכולם. אין תחלופה אנושית אלה רק צבירה מאסיבית של ידע על כל יחיד, זה נהייה קיצון וכולם הופכים לצרי עין מגעילים.. דרך אגב אני בטוח שזה למה הרעיון הקיבוצי נפל, לא בגלל קפיטליזם.

אני לומד להיות פוליטיקלי קורקט - תקין מבחינה פוליטית. לעולם ועד יש לשמור מרחק מינימאלי ולשדר שלמות כלפי הכלל. יש עיניים ואוזניים בכל מקום. זה ממש מעציב אותי.. אני לא יודע אם אוכל לעשות זאת כלפי אותם אנשים קבועים בחיי שאינם חברים מהמעגל הקרוב... ועוד דבר, אני נכנס לארון הירוק.. האנשים בחיי לא ידעו דבר.

24/9/2015 19:21

חזר בשלישית

"שלום.."

הוא אמר וסובב את ראשם של כולם ברגע. בקולו הנמוך הוא חותך דרך ישרה לאוזנייהם, חותך דרך צלילי האחרים, בוקע מן קולות הלילה ומחסל את השיחה הקולנית וקולחת. לפני רגע חגגו במרפסת כמו בכל ערב שישי רגיל, ואילו עכשיו נידמו לחבורת קופים המופתעת ממערב מתוחכם של פנטר שחור.

"ערב טוב חברים" הוא ממשיך לאחר שתפס את הבמה. "בואו שבו כולם. שבו בבקשה" הוא אומר בסמכותיות שבלבלה את הילדים. במפגש הראשון היו שווים, סתם עוד בחור על זמן שאול בקיבוץ. במפגש השני היו מעליו כשזמנו תם בהפתעה.. וכעת התהפכו היוצרות. אלו הטבו להקשיב לאותו צליל מורתי שאליו אולפו להקשיב. הילדים העומדים מצאו מקומות בין חורי הספות שבמרפסת בלי התנגדות או יותר מידי התמהמהות, אולי סקרנים לשמוע את דבריו ואולי מופתעים ומתפטים לא להרוס את הנאום שיבוא. "אני יודע שאתם לא מבינים אבל בבקשה, אם תשבו אסביר הכל..." "אממ אתם בוודאי מכירים אותי בתור ה.אמ המחנך שפוטר מהגנים ו..מהבית ספר." הוא מסביר באיטיות ולוקח זמן לחשוב על מילותיו. "מכיוון שהוא.. נצפה מעשן סמים." בגדיו רגילים לגמרי, ברגע אחד השתנו מאנונימים למדים. מגפיים אוסטרליות נקיות מכוסות מעט על ידי ג'ינס ארוך. חולצתו השחורה והפשוטה משוחררת למרות החגורה. שערו אסוף בקוקו גבוהה, הרגיל. "לעבוד בקיבוץ.. מחוץ לקיבוץ למעשה.. במתחם שהוא חלק מהקיבוץ... ואז מפוטר עקב אממ.. שמועה שהשתמש בסמים קלים. שבוע לאחר מכן מפוטר מהגנים גם כן. אצל אדם רגיל זה יוצר תחושת כישלון. ש.בסופו של דבר, מובילה לדיכאון" הוא מחפש את המילים הנכונות נזהר לא להגיד משהו לא במקום ולשמר את התובנות בזמן שהוא בונה מדרגות להבנה שתחסוך הסברים מיותרם. תגובתם היא אימפולסיבית וחותכת בכל הזדמנות, ככה הם. מתבגרים.. "דיכאון של הפרט יגרום לו לפתח אנטיגוניזם כלפי הקבוצה שהוקיעה אותו מתוכה.. ולעורר הזדהות עם פרטים בקבוצה החשים דומה. ואלו יאמצו אותו לחיקם." הוא מסביר לעצמו וחוזר להביט בילדים. "זהו תהליך ידוע שמשמש אותנו כבר.. שנים. הזר בעצם נוחת כעויין, מובס ומסתלק. מוצא את אויבי המנהיגים של השבט, בכך יכול להצטרף ללהקה כאנדרדוג ולטפס מעלה במהירות מואצת." הילדים כולם שקועים במילותיו כשהוא מנסה לבהר את דבריו. "זה יוצר לדמות זהות חזקה ואמינה בפני הקבוצה, המתקבלת לכל הדעות ואין עוררין." הוא מסכם להם במילותיו ומפנה מבטו לתשובה: שתיקה.

נכון, הם עומדים בפני גיוס, חלק אפילו בשבוע הבא. אך יש לקחת בחשבון שהם עדיין מתבגרים ומתבגרות. עדיין בתהליך הבנייה, אינם מוצאים את רמזיו בין המילים ולא פותרים את החידה. "לפני יומיים" הוא מנסה שוב, "נפתח תיק פלילי נגד אחד מבחירי מפיצי הסמים בארץ. וזאת תודות לשיתוף הפעולה בין הרשות ללוחמה בסמים, מספר קיבוצים וכמה מושבים בארץ." "למעשה מלאנו את תפקידי המפיצים המקומיים בקיבוצים, באותו ארגון לא חוקי, וזה הוביל לסגירה טוטאלית על קבוצה מובילה ש..למעשה, מפעילה את החוטים. ו..למעשה.. אספנו מספיק ראיות בשביל לעצור מספר מצומצם של חשודים." הוא מפיל שתיקה בשנית בציפייה לתשובה. כמה מהילדים התנוענעו בהבנה אך איש לא פצע את פיו. "הרעיון הוא להציף ממתחת ואז לא משנה כמה רחבה הפירמידה היא בכל זאת תשקע.". "אז רגע?.." אחד הילדים התחיל לומר כשנקטע על ידי ילדה מתולתלת שהתחילה לירוק את מה שהבינה ברכבת מהירה. מיד נוצרה המולת שאלות, ויכוחים והסברים ביניהם וכלפיו. המפגש המוזר נדמה שהפך למסיבת עיתונאים. הוא מרים מעט את ידו בהשתקה, נישען קלות "קוראים לי X!" הוא אומר בקול חזק ומשתיק את הקהל בשלישית. "אני ממחלקת האכיפה של הרשות למלחמה בסמים."

30/9/2015 02:30

קייק עם כנפיים

זה מדהים כמה שלחתור נגד הזרם יכול להראות כדבר טוב, אבל רק מתיש ומעייף עד לאפיסת כוחות, אם אני לא מאמין בעשייה שלי. בחודש האחרון כל שבוע גרתי ועבדתי במקום אחר. אני יוצר את המציאות של עצמי נכון? אז ברור שאפוטר אם מידת האיכפתיות שלי עומדת בין למה אני לא בהודו עכשיו לאולי אקטוף חצילים כמועדפת ואטוס להודו. אז כן, ממש בא לי הודו ורציתי לעשות זאת לפני הלימודים. אבל למה לפני בעצם?

הכל קורה בהרמוניית זמנים מושלמת שמזכירה לי לא לתכנן את חיי ולזרום עם החיים. במקום להתיש את כוחותיי אצוף בנהר ואהנה מהסחף, אני בטוח שלא אפגע בשום סלע ולמעשה פיל יציל אותי מהמפל שבסוף. מצאתי את עצמי שוב מפוטר מגן ילדים בצפון ת'א, ולאחר שפוטרתי חושב לעצמי מה המשימה שלי כרגע? הודו תחכה לי כמה זמן שאצטרך.

לעבוד בחינוך.

ולחסוך...

ללימודים..

כדי ללמוד.

אז למה לעזאזל אני לא לומד?!

בצעדה האחרונה מהגן טלפנתי למכללה ונרשמתי ללימודי אנימציה. רבים יראו בהחלטה הזאת כטעות גמורה. אין עבודה, אין כסף, אין דירה. אבל את מי זה מעניין בכלל?? רבים שואלים אותי כאילו שאני יודע את התשובה. פשוט.. תהיו סבלניים, תפסיקו לחשוב שאתם יודעים את העתיד כי אתם לא, ותגלו לבד. אז יש את הרעיון, להיות אנימטור. התוכנית? תוכניות זה כמו בועות סבון, ככל שתתכננו יותר הבועה גדולה יותר ולכן יש יותר מה שיתפוצץ. ואז מלא סבון עף לעיניים וזה שורף.השבוע אני בתחתית, אני יודע זאת כי אני חולה ודברים כמו ראיון עבודה נדחים לשבוע הבא בלי שאבקש בכלל. 

זה נכון שהעולם הוא כמו נהר, אפשר להאבק ללא תועלת או לרתום את כוחותיו אלייך. לשחות איתו, להנות מהמהירות המרשימה שלך. אבל אוסיף דבר אחרון: החלטתי להצליח ולצטיין בלימודים האלו. ואם צריך, אבנה סכר מזדיין בנהר או שאבנה קייק עם כנפיים בתוך המים!

רק אני קובע את גורלי.

11/10/2015 02:06

להטיל עוגן

תפנית מעניינת מתרחשת בחיי. בדרך כלל הרצונות שלי מתממשות תחילה ולאחר מכן מגיע ריצוי המציאות. מידי פעם עלי לרצות קודם על מנת להשיג את מטרותיי. אף פעם לא היה היפוך לטווח הארוך (קודם לרצות את המציאות על מנת להשיג דבר), עד עכשיו. במסגרת ה''אין משהו שרציתי שלא השגתי בחיי'' אני עוגן סוף סוף, משנה את סדר העדיפויות בחיי.

רק אלוהים קובע מי ינוע ומי ישאר במקומו. מעבר לכך, לא מרגיש לי נכון לשהות מעבר לתקופה ''הנכונה'' במקום אחד, עד מיצוי הפוטנציאל. אם אשאר באותו מקום לא אוכל להציג את עצמי מחדש. זה כמו משחק שבו אני חווה אלף חיים בתפקידים שונים. הספקתי להיות כל כך הרבה דברים בזמן המועט שבו אני מתקיים. זה משחרר מתארים והגדרות חיצוניות, ולבסוף מהגדרה עצמית. עם כל אדם אנחנו מי שאנחנו מיום ההיכרות ועד היום. לא תוכל לעשות יותר מידי שינויים.. בכל נדידה אני יכול להתחיל מחדש. יש דחף מוזר כזה לא להתיישן. עובר דירה? תחילה מתרגש ממקום חדש ורוצה בו, אחרי כמה חודשים הדירה מאסה עלי. מתחיל עבודה חדשה בתחום חדש: אחרי שהתמקצעתי בתחומי מתחיל טקס ההתרשלות עד פיטורי/התפטרותי.

אז מה הכוונה בעוגן? לתקוע יתד ולהשאר באותו מקום - המכללה.

אך עוגן פירושו לצוף על פני המים, נסחף ללא הרף סביב העוגן והגלים מכים. אינני יודע כמה עבודות ודירות אחליף עד סוף הלימודים. אבל זה המצב: גרתי שבוע בצפון העיר עד שברחתי מהשותפה החולת נפש שלי(לפני סוף החוזה).. השארתי אותה בדירה, אני גר כבר כמה ימים בדירה אחרת במרכז העיר. גם שם השותפים לא לרוחי ובסוף החוזה הניסיוני (לחודש) אני מסתלק מפה לדירה מדהימה שמחכה לי (אולי) בדרום העיר, ששם אני יודע שארצה להשאר. אבל מה: ביאנואר כניראה אעבור שוב, אולי, כי חבר טוב שמתחיל לימודי אנימציה ואנוכי מתכננים לגור וללמוד יחדיו.. את העבודה הנוכחית אני מתכוון לשמור ולכן אני משקיע מאמץ. האם ימאס לי עוד כמה חודשים? ובכלל, למה ללמוד מקצוע אם אני עלול למאוס בו אחרי מספר חודשים? אני מקווה שבחרתי בחוכמה כי מכאן אין דרך חזור. הזמן יגלה אם הטבתי לבחור.