30/8/2015 03:00
מהיום והלאה אני מפסיק לתכנן. למדתי לקח שהתחיל איפשהו לפני חצי שנה עד לספר "באודולינה" שנתן לי סטירה והזכיר לי איך לחיות.
מהיום אני לא מתכנן יותר. פעם היו לי רעיונות ולא תוכניות. לאחר מכן היו הרבה יותר תכנונים מרעיונות. אחרי הפרידה מבי הבנתי שבכל הקשור ליחסים עלי לתכנן פחות. אבל לא מדובר רק ביחסים, יש מעבר לכך, על איך לחיות. מה כל כך רע בחוסר ידיעה? למה בעצם חייבים לדעת את השלב הבא?
תוכנית זה קו:
כשמכוונים להשיג מטרה מסוימת אנו מותחים אליה קו ומתקדמים לעבר המטרה. בגלל שהדבר בעתיד אי אפשר לדעת אם זה באמת הכי טוב לנו. אנחנו נעולים על מטרה אחת ואולי מפספסים דברים אחרים בדרך.
רעיון זה גל:
בוחרים כיוון מסויים, לא ננעלים ע דבר אחד ומתקדמים בזרם. בדרך דלתות נפתות ונסגרות ואנחנו לא בודקים מה יש בהן אם אנחנו נעולים על דלת אחת. נעולים על הדלת האחרונה כשבעצם אחרי שמגיעים אליה אי אפשר לחזור במסדרון.
בפשט: לרצות מרק ובדרך לראות ארטיק ולזרום לאוטו גלידה כי פתאום בא לך. ואני אהיה מאושר עם הקסטה בכלל.
ויותר קשור למציאות: לרצות להיות אנימטור, לא להיות נעול על זה no metter what. ולזרום. אז הולכים ללמוד ואולי פתאום באמצע אחליט שארכיטקטורה מעניין אותי הרבה יותר בזמן בניית בית לסרטון אנימציה.
ובקשר ליחסים: פוגש מישהי, לזרום. לא לחשוב על מה יהיה איתנו מחר. פשוט לחיות את העכשיו ואולי תישאר לשנים ואולי לא. כשתשאר לשנים אדע רק אחרי שיעברו שנים, לא לפני.
אז מרק או קסטה/בת זוג או סטוץ/אנימציה או ארכיטקטורה..
זרום אחי. בחרת? יאללה לך לשם, אבל אם בדואי שנתקל בדרכך מזמין אותך לשתות קפה.. זרום לאוהל שלו ובמיקרה שם תתאהב בבת שלו ותשאר. אל תגיד לו "סליחה אני ממהרר להגיע לאילת"
;){kind=link}