עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אופטימי קיצוני [=
אנימטור
בעל חוש הומור ילדותי מפותח P=
בקיץ טיולים, בחורף כרבולים
גיטריסט
גיימר
היפר אקטיבי
הרפתקן
חיי בין השוק למטבח
טיפוס זוגי
ילד טבע
משקיען
סטלן קל
קוף משוגע
חברים
Geminiנערת הגורל
מתעב עד עומק נשמתי
אוכל זבל
זמרים בלי להקה
לבהות בטלויזיה
לעמוד בתור
סיגריות
פוליטיקה
תאורה לבנה
דמויות&סיפורים
התפתחות אישית

יוצא אל האור

13/01/2018 23:29
God Is A Woman

28/10/2013 18:49


טוב זה פוסט עם משקעים.. יש לי הרבה מירמור ער וישן. שאני מנסה להפטר ממנו ולא מצליח. ננסה לכתוב את הכל. זה לא יעזור אבל ננסה.

אז אבא שלי. הוא רועה צאן, בן 61 כבר, איש אדמה קשה באופי וביופי. 

הוא מושבניק בדם: קשה זה טוב, נוח זה להיות מפונק. אישה מגדלת ילדים, אבא בדיר - עובד. 

בילדות המוקדמת שלי לא היינו מתראים הרבה, הוא היה יוצא לעבודה לפני שקמתי לגן/בית ספר וחוזר בערב מאוחר. בערב אוכל ורואה חדשות, ואוי וואוי למי שהיה מפריע לו בחדשות. אבא לא היה מחנך הוא היה מעניש. מחפש את השקט שלו כשהוא מגיע הביתה ומשליט סדר כשאמא לא הייתה מסתדרת עם הצרות של לגדל 4 ילדים, כאילו הוא היה קלף מנצח בסדר של הבית. בדרך כלל הנוחכות שלו הייתה מספיקה ולפעמים העלאת קול ולפעמים איזו סתירה..

החלק השני של הילדות שלי זה כשעברנו לגור במושב, גיל 7. בנינו בית גדול ליד הבית של סבתא (שעד אותו יום היה ישן ואוכל צהריים שמה) והדיר כבשים נימצא בחצר האחורית. נוכחותו בחיי גדלה מאוד, בבוקר הייתי רואה אותו בחליבה כשהייתי יוצא לבית ספר ובערב הוא היה בבית כבר ב7. אם לא הייתי קם לבית ספר הייתי חווה את זעמו בנוכחותו וצעקות וכעסים ולפעמים באלימות.. לא משהו רציני אבל. וכעונש הייתי צריך לבוא לעבוד איתו בדיר. והייתי ילד שמאחר דיי הרבה. כשהייתי מאחר היו לי 2 אופציות: להתחבא בבית, מפחד "סבב המאחרים" הקבוע שלו שהיה נוטה לקחת מידי יום סביבות 10 בבוקר, בפעמים כשנכנס לשתות מים ובהפסקת צהריים שלו ב11:00-13:00.. רק לקוות שהוא לא ימצא אותי. אופציה ב' הייתה ללכת לתפוס טרמפים מהמושב עד לבית הספר. להשאר בבית היה מלא בפחדים וצריך כל הזמן להציץ לבדוק ולעקוב אחריו שלא אתקל בו בטעות. הוא גם היה מחפש אותי כי הייתי מאחר הרבה. זה לא היה כיף, אי אפשר היה להשאר רגוע ככה אף פעם. גם רוב הפעמים הוא היה מוצא אותי וזה סיוט לעבוד בדיר. בדרך כלל הייתי תופס טרמפים, בתור ילד קטן היה קל לעצור מכוניות.

כשיותר התבגרתי הפכתי ליצור לילה. ואבא שלי היה בודק בלילות שאני ישן. יושב בחדר שלי ומאזין לכל תחושה ברצפה או בקיר, צליל של דלת זזה? הייתי מאזין בדריכות לשמוע אם הוא בא לבדוק שאני ישן. 

לא קיים דבר שאני שונא יותר מהדיר. הייתי מתבגר קשה יחסית לאחיי ועם הזמן הייתי מאחר יותר ויותר, אם לא הייתי מספיק את ההסעה הייתי תופס טרמפים. קם מהר לפני שימצא אותי ובורח מהבית, חד משמעית! אם היה תופס אותי היה מכריח אותי לעבוד בדיר בלי הכנה מוקדמת של תה או צחצוח שיניים. עבודה מסריחה וקשה.. הוא מעולם לא הבין את הקושי הזה. ככל שאני ואחיי גדלנו יותר אבא שלי שילב אותנו יותר ויותר בעבודה. זה גם היה סיוט, לחזור בצהריים מבית ספר ואז ללכת לחליבה? שינאת מוות! בחופשים מהבית ספר קינאתי בילדים שישנים עד מאוחר, כי אותי היו מעירים לפני הזמן שהיינו קמים לבית ספר! (בשביל לצאת למיראה). בלי שוקו או לשתות מים, ללכת להתייבש בשמש 4 שעות עם 100-400 כבשים וכל היום לרוץ אחריהם בחום השמש הקייצית (אז מזל שיוצאים מוקדם). להחזיר אותם אחרי 3 וחצי שעות כי סופרים את הדקות ואז לקבל את חמת אבי שכועס על הקיצור בחצי שעה שעכשיו הם אכלו פחות בחוץ ויותר בפנים וזה עולה ככה יותר כסף.

מה שהגיוני לדרוש, זה תמיד דרישות הגיוניות. אבל מה הגיוני בילד קטן?.. 


סביבות גיל 13 התחלתי בטקטיקת התשה חדשה, אמרתי לא, לא רוצה לעבוד. לא רוצה להתקרב לדיר!!! כל משימה שהייתה קשורה לגינה או לבית הייתי לוקח אותה ועושה אותה בחריצות. רק שלא יחשוב שאני עצלן ושגם יהיה מבסוט מהביצוע ושיתן לי רק משימות כאלו. כל יום יומיים היינו רבים על הדיר. שהוא מבקש לעבוד ואני אומר לא הוא היה כועס, מתעצבן, מטיף, מקלל אותי ובסוף מכריח אותי לעבוד. זאת הייתה שיגרה. וככה רציתי כי זה מתיש גם אותו. כן זה מה שזה, מלחמת התשה. זה עבד, היה מעדיף לתת לאחים שלי לעבוד יותר. שהם הרבה פחות מתלוננים ועובדים יותר טוב גם ככה.. אבל היה לו את העיקרונות שלו ש"לא חיים בבית הזה פרזיטים (עצלנים)" ושכולם חייבים לעבוד וכולי וכולי. 

 

יום אחד בכיתה ט, רבנו כמו בכל יום. הוא מבקש את עזרתי שאבוא לעבוד, אני מסרב. הוא דורש שאבוא ואני מסרב. הוא כועס ומתעצבן, מאדים ויורק, צועק ומטיף. ואני אומר לא. הוא מאדים יותר ומתחיל גם לקלקל. ואני אומר לא. אז והוא סותר לי בכוח ומאשים אותי בעצלנות, חוסר אחריות והפקרת העבודה עליו (אתה בחרת בחרא הזה לא אני!). ואני אומר לא. אז הוא תופס אותי מהאוזן בכוח וגורר אותי אל פתח הדלת, מעיף אותי החוצה ואומר לי תמשפט שאני לא אשכח "אז לך חפש לך בית אחר!"

ישנתי אצל 3 חברים ופעם גם בבית ספר. הייתי דיי טיפוס מתבודד אז לא כזה היו לי חברים שיכלו או רצו לקבל אותי לישון אצלם (בכללי הייתי דיי חרא מבחינה חברתית)...

אחרי כמה ימים חזרתי, אבא התעלם ממני כאילו כלום לא קרה. לא עברה שעה וקרה לי לעבוד. באתי לעבוד. 


ישנתי בבית בכעס ומירמור וכל מה שעשיתי באותו לילה היה להתסגר בחדר עם המחשב ולתכנן את המאסטר פלאן שלי ולהגשים את החלום הקדמון: לטוס להעלם ביערות של יפן!

אבל היחסים הפכו הרבה יותר שקטים, אי אפשר להגיד טובים כי אני ואבא שלי אף פעם לא היינו ביחסים טובים. ומאז ועד לאחרונה הדינאמיקה שלנו הייתה תקועה במחזוריות: לא מדברים והייתי עובד, לאט לאט מתחיל לסרב לדברים ובא רק בקריאה השנייה או השלישית, לאחר מכן הגיע השלב של מלחמות אינסופיות שבסופם הוא היה מעיף אותי מהבית בצורה כזאת או אחרת. פעם באלימות ופעם בציווי של "בבית הזה אין פרזיטים! ואם אתה רוצה להיות פרזיט אז לך תעשה את זה במקום אחר!". ואז הייתי הולך לשבוע שבועיים, מסתובב פה ושם וחוזר "מחונך".. מחזורים של חצי שנה, שנה, שנה וחצי. 

 

בגיל 17 הייתה לי חברה בצפון הרחוק. 200 ק"מ מהבית של ההורים (5-7 שעות נסיעה באוטובוסים כל שבוע לכל כיוון ואת כל המשכורת של הקיץ). הייתי הרבה פחות בבית, זה היה קשה אבל טוב. לא כזה הסתדרתי עם המשפחה של החברה אבל היה עדיף להשאר שם מאשר בבית. גם מהבית ספר הייתי מבריז המון. ההורים שלה הם קיבוצניקים לשעבר ש"ברחו" מהקיבוץ אז הם הבינו אותי טוב מאוד. חוויתי שם חיים אחרים, תרבות אחרת. למדתי שזה בסדר להגיד לא ולהביע רגשות. למדתי שלא חייבים לגמור את הצלחת ואם לא רוצים לקום לבית ספר אז לא קמים לבית ספר. כשהייתי חוזר הביתה הייתי מביא איתי סוג של מגן. מגן שיודע שזאת לא האמת היחידה ויש עוד מציאות, ואם אני רוצה אז יהיה אחרת! באותו שלב התחלתי לפתח אינטיליגנציה ריגשית. התחלתי לחנך את אחיי דברים כמו שידפקו בדלת לחדר שלי ושלא יכנסו אם אני לא מסכים להם, שמתי עוד 4 פחים במטבח ותליתי שלט גדול שמסביר על מחזור. שזה היה שוק רציני וגרר הרבה אלימות מילולית וזלזול טוטאלי מאחים שלי. אבל חינכתי אותם לאט לאט. הפסקתי לענות לכינויי גנאי ורק לשם שלי, שאותו כמעט ולא אמרו (שזה היה אחד התהליכים הקשים ופוגעים כי זה רק גרר הצקות יותר קשות אבל כשבנאדם לא עונה גם כשאתה ממש צריך שיענה לך אז אתה תתחיל לקרוא לו בדרך שהוא ירצה עד שתתרגל). אני אוהב לבשל, אז הכנסתי למטבח דברים כמו ברוקולי ותבשילים שלא בהרכח כללו בשר והיו בהגדרה של "גיייזז". הבאתי מתכון של דג סלמון ברוטב חלבי שזה היה בגדר שערוריה, ולקח לי הרבה זמן לשכנע את אמא שארוחת שישי אחת בחייה לא תכלול מלא בשר.  (שאני הכנתי!)

היה לי מקום מפלט בצפון.

 

יום בהיר אחד  סיימתי את התיכון, ומצאתי את עצמי בשנת שירות. איפה? > בצפון הרחוק! קול באותה שנה היה לי נתיב תזוזה ברורה: חברה-שנת שירות-חברה-שנת שירות. הייתי רואה את הבית אחת לחודשיים-3 בערך, נזכר כמה רע שם וכמה שאני לא מתגעגע ונעלם לעוד כמה חודשים.


תגיד אבא, זה שווה את זה?!!? לאבד אותי ככה בשביל עבודה מחורבנת?? החרא הזה מנע ממני להתקרב אליו! לעולם לא לאהוב אותו באמת, בטח שלא לחבק אותו. אף פעם לא לתקשר יותר ממה שצריך וגם לא לשחק ביחד. לשמוע אותו אומר לי שהוא אוהב אותי רק פעם אחת וגם זה היה מתוך משפט הטפה.


בכל אופן.. לקראת הגיוס נפרדנו אני וחברה שלי. התגייסתי לקרבי. אין לי מילים לתאר כמה קשה היה לי שם, חפרתי מספיק על הצבא בפוסטים אחרים. מה שכן הייתי רוצה להגיד בנושא זה שבגלל שהיה לי קשה שם עשיתי הרבה בעיות ושטויות מתוך מצב נפשי מסויים ואי שקט,ף ההומור שלי הגן עלי. כתוצאה מזה הייתי מקבל הרבה ריתוקים ובגדוד אין דבר כזה משפטים וימי ריתוק. בסוף כל שבועיים היו סופרים את העברות משמעת ואם זה היה יותר מידי.. אז נסה לצאת רק עוד שבועיים. כך שהייתי יוצא פעם בחודש חודשיים בערך הביתה.. ומה חיכה לי בבית? משפחה תומכת? "מה אתה מתלוננן כולנו היינו לוחמים!" חברים? לא מישהו מהאזור. שקט? לדיר! לך לדיר ותעבוד כי עד שאני סוף סוף בבית אז אולי נעבוד קצת! ואז מה? לחזור לגדוד. איזה כיף.


טוב זה מספיק אני חושב.. לא בא לי להמשיך את הפוסט הזה.


אני אלדג ממש ואגיע להווה בתימצות: כבר יצאתי מהגדוד, יצאתי לשירות יומייות שזה אומר לחזור לבית הוריי באופן רציף כמו שלא היה מאז מגיל 16 בערך. מן הכרח שנתחיל שוב לריב, אבא העיף אותי מהבית בפעם המיליון. רק שכח שאני כבר לא ילד. טוב fuck it!, כל כך רוצה שאלך, הלכתי. יצאתי מהבית

פעם הייתי חוזר בבושת פנים, הפעם פשוט לא חזרתי.

הקמתי בית משלי.


Not under your command, I know where I stand

I won't change to fit your plan, Take me as I am
edya
edya
14/01/2018 10:04
זה בהחלט פוסט טעון ..
Gemini
14/01/2018 20:32
אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה קשה היה לך.
אבל אני כל כך גאה בך כי לא נפלת! אתה הרמת את עצמך מהתתית והמשכת הלאה!
לא נתת לצד השלילי של החינוך שקיבלת להשפיע עלייך, זה פשוט לא מובן מאליו ולא כל אחד מצליח בזה.
בן זוג שלי עבר ילדות דומה.. הרגשתי כזאת הזדהות שקראתי את המילים שלך..
זה כל כך עצוב אבל במצבים כאלה הפתרון האופטימלי זה באמת לגור לבד ורחוק מהמשפחה, רחוק פיזית אך מתחיל להתקרב נפשית.. אני מקווה שהיחסים עם אבא יותר קלים עכשיו..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
הנבחרת
•  10.01 מומין א
•  12.01 מומין ב
•  18.03 מומין ג
•  28.03 סקיילין
•  16.05 אליאס
•  17.06 אבא
•  20.07 שליטת האש והיקום
•  14.09 מר גרגמל
•  01.11 חמור בר
•  16.11 ריוקו
•  30.12 אמא
•  30.12 בלי
מניפסט
זכותו של כל אדם לעשות כרצונו כל עוד הדבר לא פוגע באחר.
לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים
נורמאלי עד כמה שאני מכיר זה הרס עצמי וסביבתי מתמשך מיום הבלדי ועד יום מותי.
אני חיי את חיי בניסיון לצמצם את הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות.
יש 3 דברים שאני צריך בחיים: אוויר,מים ופיפי. כל השאר זה רוצה.
תן את כל מה שיש לך אבל לא את עצמך.
אל תלך נגד הטוב שלך
אנשים אוהבים להתווכח, אוהבים לריב ולא להסכים, אני מסתפק בלהיות מאושר :-)
ואהבת לרעך כמוך!
אנשים זה קל, שחמט זה קשה.
אל תכעס על ההורים שלך, הם עשו את מה שידעו כשגידלו אותך.
אל תנסה להבין בנות, בנות מבינות בנות והן שונאות אחת את השנייה.
אל תפחד לגדול לאט, תפחד להשאר ללא שינוי.
כשהיא נפרדת ממך אמור: "זונה! יהיו אחרות."
אל תשתנה בשביל אף אחת.
אל תצפה מאנשים לעשות את מה שהם לא יכולים לעשות.
לא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זנים אחריהם.
אל תלך נגד הטבע שלך
אל תהייה קורבן
אל תשתף פעולה עם הרוע
אל תעמוד מן הצד
תוכנית היא קו ישר, רצון הוא גל
חיי את חיי בצמצום הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות
רק אם יש לך אינטרס אישי אפשר לתת המון
אתה לא יכול לא לטעות, לכן טעה! (פועל ציווי).
תשארו רעבים, תשארו פזיזים
אפשר לחבר את הנקודות רק במבט לאחור.
לך עם המוח, אבל תן לאינטואיציה להוביל ושהלב יבחר
.