עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אופטימי קיצוני [=
אנימטור
בעל חוש הומור ילדותי מפותח P=
בקיץ טיולים, בחורף כרבולים
גיטריסט
גיימר
היפר אקטיבי
הרפתקן
חיי בין השוק למטבח
טיפוס זוגי
ילד טבע
משקיען
סטלן קל
קוף משוגע
חברים
Anastasiaאחת שיודעתedyaGeminiנערת הגורל
מתעב עד עומק נשמתי
אוכל זבל
זמרים בלי להקה
לבהות בטלויזיה
לעמוד בתור
סיגריות
פוליטיקה
תאורה לבנה
דמויות&סיפורים
התפתחות אישית
סופר סאייה
18/05/2018 09:59
God Is A Woman
14/3/2016
הלכתי לחנות תחפושות בדיזינגוף סנטר. תור מטורף!
המוכרת בחנות פתאום קוראת לי, חניכה שלי מקייטנה של שנה שעברה.
"מה נישמע מה העניינים?.. מה אתה עושה פה?"
אאה סתם באתי לקנות ספרי לשיער.
"מה למי אתה מתחפש?"
אאאא את בטח לא מכירה, לגיבור ילדות שלי מקומיקס.. לדמות מדרגון בול זי
"מה??.. מי?!"
סון גוקו
"מה! רציני?!"
למה מה?
"אבא שלי מדבב את סון גוקו!"
=O .............
"חח כן הינה דבר איתו מלא חיילים מתקשרים אליו ואומרים לו שהוא עשה להם את הילדות!" 
O: ................................... תביאי! D: !
ואז דיברתי עם סון גוקו בטלפון והתרגשתי כמו ילדה קטנה.. והוא ביקש תמונות מפורים.
אז שמרתי את המספר בטלפון... "סון גוקו" D=
0 תגובות
מושב שבדרום
13/05/2018 23:49
God Is A Woman
13/5/2016 00:24

3 שנים של ריבונות עצמאית מלאה תמו

עשיתי חשבון..

משרה מלאה + חברים = אין זמן ללמוד

משרה מלאה + לימודים = אין חברים

מוזר.. אני רוצה ללמוד וחברים אבל חייב לעבוד בשביל לחיות

חח סתם ניראה לכם?!

 

אני חוזר להורים.




8/6/2016 00:11

בית הוריי

כשהעלתי את האופצייה לאמא היא נורא התרגשה "אל תדאג אני כבר דיברתי עם אבא שלך" היא אמרה.. היא כבר הכינה את השטח למקרה ושיום אחד ארצה לחזור הביתה. "הוא לא יבקש ממך דבר" היא הבטיחה. זה חתיכת הימור.

תאמת שאני מת מפחד לחזור. מה יהיה איתי עכשיו? האם אבא שלי ינצל את העובדה שאני תלוי בו שוב? ריבים כל יום? ואז לא אצליח ללמוד, את הכסף שאין לי אפסיד יותר כשאצא משם. ואז אפרוש מהלימודים בשביל עבודה בשביל לסגור את המינוס,. וכל תהליך היחסים הזה יחזור לנקודת ההתחלה. אני אחזור להתחלה. שוב יוצא בלי כלום אל הלא נודע.

 

יש לי הרגלים משלי, תפריט שונה, עיסוקים וחיים אחרים משלהם. זה כמו ששני משפחות שונות יגורו יחדיו באותו הבית. בעצם זה תמיד היה ככה, בגלל זה עזבתי. את הריבונות שלי דרשתי כשמצאתי את עצמי בצפון בפעם הראשונה. את העצמאות שלי השגתי כשחזרתי לצפון בפעם השנייה. עכשיו עלי לקפל הכל בקופסא ולחזור לדרום. זה הפיתרון למכשול הכלכלי שעומד ביני לבין מטרותיי.

נכנסתי במסדרון ופתחתי את דלת המתכת של חדרי הישן. ריח של אבק, על הקירות מסטיק של פוסטרים בלי פוסטרים, על התיקרה כתם שחור ענק של עובש, על הריצפה מזרן בלי מיטה שגם הוא מסריח מעובש, על החלון קן של יונים בלי יונים ועם קליפות ביצים. והפינקפלוייד על הקיר אפור משכבה של אבק.

מאחורי הבית אבא הביא קראוון, אסור לי לגור שם כי אין לו אישור לזה, משהו עם בירוקרטיה מחורבנת. אבל אני בהחלט יכול ללמוד שם! אז זה על תקן "מחסן". בתוך הקראוון: הסלון מלא בזבל ודברים וכל הבית מלוכלך פצצות באבק ואבק-חרא-של-כבשים. מדהים.. רק אבא שלי מסוגל לקנות קראוון ב100,000 ש"ח ולזיין אותו כל כך טוב... בקיצור, הרבה עבודה.

בחודש האחרון הייתי עסוק בלימודים, ביחסים עם פופיק ובמעבר דירה, עכשיו אני קצת יותר רגוע לשתף אותכם בחיים שלי ויש את הזמן לכתוב על המעבר דירה


את התקרה: קרצפתי עם מטאטא ואקונומיקה וצבעתי מחדש. חשבתי לצבוע בלבן את הקירות שהיו פעם תכלת וכעת הצבע דהה וקיבל גוון ירקרק. אבל מצאתי את הדלי צבע שאיתו צבעתי לפני 12 שנים! פתאום פלאשבאק. אני יושב על כיסא בממד הריק. לשם עברתי אחרי ריבים אינסופיים עם אח שלי שחלק איתי את החדר. אני בוהה בקירות הלבנים והם בוהים בי בחזרה, מטמטמים לי תשכל עד שהתחלתי לצעוק "לבן!!" מסתכל ימינה "לבבןן!!!" למעלה "לבבןן!!!". יום אחרי צבעתי לתכלת.. תודה לאל.

בקיצור במחסן נמצא הדלי, חצי כמות. זה אומר שלקח לי חצי דלי לצבוע את כל הקירות.. יאללה תכלת על תכלת! בהתרגשות של ילד אני צובע מחדש את הקירות. כמה זכרונות ספוגים בקירות.. החדר הזה שימש לי כגולם לזחל שהייתי. מושך את המברשת ומחייה את התכלת היפה שהיה. צובע וניזכר בזכרונות רבים שכבר הספקתי לשכוח. אני צובע ומוחק שפשופים ושריטות מהקיר, נזכר בחוויות ילדות. כמה ציורים יש מתחת  לשכבת הצבע הזאת?.. מושך את המברשת תכלת על תכלת, עובר עם שפכטל על האריכים ומגרד צבע ישן שילד בן 12 צבע בגסות ובחוסר איכפתיות. חולם על הקישוקושים הישנים שהיו עם עיפרון ומכחול. צובע את הקירות והתקרה כולה. חוץ מהיכן שאמורה להיות המזוזה. שם נכתב מזמן בעיפרון "אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי"

 

בהתחלה ישנתי באחד החדרים של אחיי שהספיקו לפרוח מהקן ועזבו גם הם, כל יום בחדר אחר. צריך לתת לצבע להתייבש. בינתיים בניתי מיטה אצל השכן הנגר, הבאתי 2 מזרונים ישנים מהשכנים ושאבתי אותם. ריוק שנדד איתי מדירה לדירה שב לקיר הראשון עליו ישב בחיו. את הציור של ויוי השארתי, את הפינק פלוייד ניקיתי, ותליתי ציור שפופיק ציירה. בקראוון: את כל הדברים והקופסאות דחפתי לפינה בסלון, ניקיתי אותו בלי סוף עד שזה קיבל צורה של בית. חדר אחד מילאתי בכל החפצים שלי בקופסאות. ואת החדר השני הפכתי לחדר עבודה. שמתי שם את העמדת מחשב וספה שמצאנו וזהו! פה אוכל להתרכז בלימודי בלי שאף אחד יפריע לי. בלי להתחשב בשעה או ברעש.

 

אבא שלי הוא אדם שיודע להעריך עבודה, בכל פעם שרצה לגרור אותי לגיהנום לדיר ראה שאני עובד קשה ולא מבזבז את הזמן שלי ואכן הניח לי כמו שאמא הבטיחה (למרות שמידי פעם הוא מנסה אותי). למדתי קצת פוליטיקה ולכן אני משתדל לשמור על המצב שבו מעריכים אותי. אני יוזם מטלות בית ודואג שיראו אותי עושה אותם. אמא מפנה לי מקום במטבח ומקשיבה לחוקי המטבח שלי ואני אפילו מלמד אותה לבשל(!!!?!) 

אין לי פה חברים, אין התרחשויות, אין חשבונות לשלם וגם אין עבודה. אני עושה קניות עם אמא והיא משלמת על הכל.. כעת אין דבר שיסיח את דעתי מהלימודים. את מטרותיי, את חלומותיי, אני אשיג.


GodIsAWoman חוזר מאורת הקוף הראשונה!




13/8/2016 03:04

פוסט פריקה.. לא מה שאתם חושבים.

"בו בו נלך אני צריך אותך עכשיו!" 
מה?.. מה עכשיו הרגע קמתי.. טוב יוצא עם סנדלים אחריו והוא נכנס לקנגו.

מ.מה.. מה לקנגו עכשיו?!

 

הקנגו - הרכב של המשפחה כבר 16 שנה. לפני שנתיים הוא התחיל להתפגר ואמא קנתה רכב חדש. מהרגע שהוא עבר לידיו הבלעדיות של אבי גורלו נחרץ. הרכב מסריח פיצוצים מבפנים מחרא של כבשים. בתוך המזגן מת איזה עכבר והריח שיוצא ממנו הורג אותך! הוררגג אוותתךך!!! אי אפשר לפתוח חלון כי הוא דפוק.. חם גם עם המזגן!..

טוב אז הבוקר הזה נהרס קליל. נכנסתי לרכב, משתדל לא לגעת בכלום והתחלנו לנסוע לשדות של המושב..


"לאן הולכים?"
"מהה????"
"לאן הולכים!!"
"כיבשה המליטה בשדות והיא נישארה מאחור צריך להביא אותה." 

 

אוויי ללאא..!!! אני יודע מה זה אומר.

אנחנו נוסעים, אני רב עם אבא שלי שיכבה את המזגן כי יוצא מזה סירחון אימיים. ואני פותח את הדלת ומחזיק אותה פתוחה כל הנסיעה כדי שיהיה אוויר לנשום!

כולי כבר מים מזיעה, השדות ממלאים את הרכב באבק כשהוא דוהר עם דלת פתוחה. מ..מה... עוד לא שטפתי פנים.. עוד לא צחצחתי שיניים......

 

מגיעים אל הכבשה, אבא חונה על הדרך עפר "לך תביא אותה!"

אני יוצא מרכב הגיהנום לאוויר מרענן יחסית ב37 מעלות. הולך בבאסה שאין כמותהה אל הכבשה ומגרש אותה לכיוון הרכב עם תנועות ידיים. היא עושה כמה צעדים ואז חוזרת מיד לטלה שלה שהרגע נולד..

והטלה לא ממש מתייחס אלי, הוא כרגע עסוק ב"מי אני? מה אני? מה זה המקום הזה? מה זה אוויר? אני עומד, יש לי אוזניים" הוא בעולם אחר בכלל.

אבא צועק מרחוק "נו תביא אותם כבר!" 

אני אפילו.. אני לא מאמין שזה קורה לי =_="........


אני מרים את 2 הרגליים הקטנות של הטלה הרטוב ב: מיץכוסמיישפירדםשילייהחראפיפישלכבשים וממלמל "איכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכסאיכס"
ומתחיל ללכת לכיוון הרכב והאמא המאושרת הולכת אחרינו וגוררת עוד מלא מלא מלא גועל נפש שיוצא לה מהכוס אבל מחובר אלייה ומתנוףף ונוזל וניגרר ומשאיר שובל.. עד הרכב.

בדרך אני חושב לעצמי "פאק הדבר הזה הרגע נולד! איך מרימים את זה בלי לשבור את זה?!"

פתאום הטלה מתחיל להחליק לי מהידיים כמו חשופית ממש ממש ממש גדולה וחמה. אני מניח אותו בעדינות על האדמה. עוצר שנייה. לא מצליח שלא לקלל את החיים שלי

"נו תביא אותם כבברר!! איזה ילד מפונק זה הה'א!" הוא נובח עלי ואני מרים את הטלה בשנית.

מכניס את הטלה לרכב.. האמא איבדה אותי כי הלכתי מהר. חוזר להביא אותה והיא בהיסטרייה מחפשת את הטלה שלה "ממהההההההה!! מההההה! ממממהה!!!!" (צליל של כבשה, לא האבא החירש שלי שואל "מה") ועושה סיבובים סביב הרכב עד שהיא קולטת שהוא בפנים.

אני עומד במרחק כמה מטרים מאחורי הרכב, בוהה בידיים שלי ובוכה מבפנים.

אבא עומד ליד הלדת של המאחורה ומחכה לכבשה

היא עושה מלא סיבובים ולבסוף ניגשת לרכב ושמה רגל קידמית.

אבא שלי ממהר לעזור לה ומרים לה את הרגל השנייה.

האמא הטרייה חלשה מכדי לעלות והיא נאבקת יחד עם אבי לעלות לקנגו. 

בדרך כלל ברגעים האלו אני צופה באימה ולא ממש עושה משהו חוץ לבהות.

 

כמו בפעם ההיא שאבא החליט לרסס את הביוב של המכון חליבה:

הוא ניגש אל דלת ברזל מטר על מטר מרובע שעל האדמה, פותח פיסוק גדול ומניף את הפתח מעל הראש.

עכשיו.

בביוב של המכון חליבה זורם הרבה חלב כל הזמן.

...

בבת אחת מיליון ואחד ג'וקים זרמו אל עבר הקרקע! בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה ג'וקים!!!

הם רצו לכל עבר ופשוט כיסו את האדמה ברדיוס כשהם מתפשטים לכל עבר בריצה מטורפת ועוד כמה זורמים בתעופה מהבור האימתני.

אבא שלי,

שמחזיק את הפתח אל מעל הראש,

שלא כל כך יכול לזוז עם המשקל של זה,

ועם הפיסוק הרחב מעל הבור,

פשוט עומד שם.. בעוד שגוקים בהמוניהם התחילו לכסות אותו ולטפס עליו כמו בסרט "המומיה".

הוא פשט ניער תתחת הצידה בשאננות והעיף אולי אלף ג'וקים לכל עבר כאילו היה זה מים במקלחת.

...

הייתי בן 10

יש לי עוד מיליון סיפורים כאלה

 

הבעיה בסצינה שקורת עכשיו זה שאבא שלי ניפצע..

כבש נגח בו מאחור והוא קרע גיד. זה אומר שהוא לא יכול להזיז את היד ואני כבר חודש עובד איתו כל בוקר ומקלל כל בוקר חדש. הבעיה היא שזה לא הולך להשתנות כי הוא יצטרך להחלים משהו כמו שנה!

איפה הייתי?

 

אבא שלי נאבק יחד עם הכבשה להרים אותה עם יד אחת "תררייםם אוותההה!!" הוא צועק לי

או גאד!.. אני ניגש אל הכבשה ונאבק איתה עם הרגליים האחוריות. כולי מתמלא בזוהמה ולבסוף הכבשה מצליחה לעלות וככה נותנת לי על הדרך "כיף" כזה על החולצה עם כל הגועל נפש שיוצא לה מאחורה. כשהיא ממשיכה להנזיל מלא מלא דברים ודם על כל ריצפת הרכב.

 

אני נכנס לרכב ומתחילים לנסוע

הכבשה מאחורה "ממהההה ממההה ממההה!!!" ורוקדת כשהקנגו דוהר חזרה, מתעקשת להישאר על הרגליים.

אני מתכוף במושב הקידמי ונצמד אל קידמת הרכב, מוריד את הראש כמו בצבא כי כל שנייה הכבשה עושה סיבוב ותכניס לי נגחה בסיבוב.

אבא שלי צוחק ואומר "איך שאתה נהנה". אני מסתכל עליו באימיים ועונה לו "זה מדהים איך שאתה יודע להמציא את עצמך מחדש כל פעם!" אני רק מסיים את המשפט והכיבשה דוחפת את הראש בין 2 המושבים הקדמיים "ממממממממהההההההההה!!!"

נקרענו מצחוק.

 

אני לא אשכח את זה בחיים.




2/10/2016 02:54

יש דברים שלא משתנים לעולם

אחרי 7 שנים, חזרתי לבית הוריי.

לזמן מה זה באמת עבד והיה נחמד. 

לאט לאט אני ואבי התקרבנו ועם הקרבה הגיעו יותר ויכוחים וריבים.

עכשיו, אחרי 3 חודשים, סיר הלחץ התפוצץ. רציתי להישאר, החזקתי את עצמי ואמרתי לעצמי שזה נכון לי.. "לגור בחינם, אין הוצאות, אין עבודה, אני לומד כל היום.. זה מאחד את המשפחה וממש משרת את המטרות שלי! תשאר כאן, רק עד סוף הלימודים." אבל דיי.. זה לא שווה את זה. חשבתי שהשנים עשו את שלהם ושאבא שלי השתנה, המרחק והזמן המועט שבו נפגשנו היה מה שריכח את ליבו.. ככל שהתראנו פחות הוא היה יותר נעים ונחמד עד שאני שחכתי שזה יכול להיות אחרת.. שזה יכול להיות רק! אחרת.. כעת אני יודע שזה טיב היחיסים, ככל שאתקרב אכווה יותר. עלי לשמור מרחק מה ממנו. 

 

תחילה זה היה טוב. דיברנו מעט, הייתי בשלי והוא בשלו. גרתי בקראוון שמאחורי הבית, ישנתי אצל ההורים וניפגשנו בארוחות.
כעבור חודש, בגלל בירוקרטיה עם אישורים של הקראוון, לא יכולתי לחיות שם יותר וחזרתי לחדר שלי בבית עם ההורים.

היה שקט יחסי ובזמן הזה באמת הצלחתי לסגור את הפער הגדול שהיה לי בלימודים.
אבל מעט זמן לאחר מכן אבא שלי ניפצע והיתגייסתי לעזרתו.
כל יום אנחנו עובדים ביחד,  אוכלים ביחד וגם חולקים את הסלון בערב. 

רבים כל יום, כמה פעמים ביום.

המצב הדרדר דיי מהר, הפך לבלתי ניסבל. זה מחזוריות שהייתה כך מאז ומעולם: מתקרבים, רבים, אני עף/עוזב את הבית, חוזר, לא מדברים, מתקרבים ושוב חלילה חוזר. בכל מעגל יחסים זה אותו דבר, רק הזמן שזה לוקח הולך ומשתנה עם הבגרות שלי לאורך השנים. מחזור ראשון לקח שבוע, השני שבועיים, אחריו הגיעו ניתוקים של חודשים וגם של שנים. הסבב האחרון לקח 7 שנים.. 

אז הגענו לשלב הפיצוץ, רבנו בזמן העבודה. תבינו, אני בא לעזור לו והוא צועק עלי כמו רסר בצבא.. בשלב מסויים אמרתי בשביל מה אני צריך את זה?? ''טוב פאק איט!'' והלכתי כשהוא מתעצבן וצועק ומאיים ועוד מוסיף "אני אנקום בך!".

עבר שבוע מאז. בזמן הזה לא דיברנו, לא החלפנו מילה. השתדלתי גם לא להיות בבית, לא הצלחתי ללמוד דקה אחת.

אני מרגיש כמו בן 16 שוב. כועס.. כל כך כועס. רוצה פשוט לעוף מפה ועוצר את עצמי.

עומד במקום ונלחם לא לעשות משהו פזיז. כועס ולא זז ומוסיף לכעוס. הבנתי שכך המצב יהיה תמיד. לא משנה בן כמה אני, לא משנה מה הנסיבות. אנחנו פשוט לעולם לא נבין אחד את השני ואסור לי לגור תחתיו. זה היה הניסיון האחרון לחיות איתו בשלום, לעולם לא אשכח ולא אעז לנסות זאת שוב. אני סיימתי עם הריגרסיה של לחזור אל ההורים.

 

אז עבר שבוע.. בזמן הזה ראיתי 11 דירות בב'ש. וגם חתמתי חוזה על אחת.. זה לא ממש מרגש אותי, זה אפילו שגרתי למדי.

כבר גרתי בכל הארץ! (וגם בכמה ערים בעולם) אני לא יודע למה, אבל אני לא מצליח להשאר במקום אחד הרבה זמן, בין אם אני רוצה או לא.

כבר שנים שאני לא גר באותו מקום יותר מכמה חודשים עד שנה. 

אני רוצה להשתקע במקום שטוב לי בו.

רק אלוהים יחליט מי נע ונד ומי נשאר במקומו

אמן שזה נכון לי הפעם... הדירה החדשה נראת מדהימה! הזמן יגיד

אין לי כוח לשיט הזה יותר 

0 תגובות
דמויות
13/05/2018 22:32
God Is A Woman
15/12/2015 02:26

בכל רגע נתון אני מי שאני עכשיו.

וכל הדמויות של האנשים שקיימים בעולם שלי, קיימים במצב הנתון רק בראש שלי.

למשל:

אמא שלי היא אמא שלי בשבילי

אמא שלי היא אישתו של אבא שלי בשבילו

אמא שלי היא אחותו של דוד שלי בשבילו

אמא שלי היא הבת של סבתא שלי בשבילה

היא עצמה בשביל עצמה P=

וזה לא נגמר אף פעם.

אמא שלי היא האישה עם השיער השחור בשביל הילדה באוטובוס

אמא שלי היא החתיכה הזאת שיושבת 2 מושבים קדימה בשביל הגבר באוטובוס.

וכולי וכולי וכולי.

בשביל אחד שלא מתעניין במטבח אני שף גדול, בשביל שף אני לא יודע כלום.

 

לכל אחד יש את האמת שלו. ועוד משהו, כל העבר משתנה ללא הרף לפי מי שאני עכשיו.

הוכחה:

אני מסתכל על תמונה שלי שהרגע צילמתי ולא אוהב את השיער שלי.
שנה אחרי זה התגייסתי, התבוננתי בתמונה וחשבתי שהיה לי שיער ממש יפה וחבל שהלך.

שלוש שנים אחרי זה השיער התחיל לצמוח וראיתי איך שהזנחתי אותו פעם לעומת היום.

זה לא נפסק שם:

חברה שלי רואה את התמונה ובשבילה כבר מאז אני רוק סטאר

התמונה בפייסבוק משותפת עם כולם ואדם שאני לא מכיר רואה וחושב לעצמו שאני חיי בסרט, ומה זה לעזאזל השם משפחה הזה?!

 

אז העבר שלי הוא מה מה שאבחר להיות היוםבאהבה? או בפחד?

א.      אני הייתי ילד דחוי ומוזר וזה למה אני מוזר היום - פחד

ב.      אני הייתי ילד עם חלומות גדולים ושמקשיב לעצמו וזה למה אני מוצלח ומוקף חברים היום - אהבה

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 14 15 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
הנבחרת
•  10.01 מומין א
•  12.01 מומין ב
•  18.03 מומין ג
•  28.03 סקיילין
•  16.05 אליאס
•  17.06 אבא
•  20.07 שליטת האש והיקום
•  14.09 מר גרגמל
•  01.11 חמור בר
•  16.11 ריוקו
•  30.12 אמא
•  30.12 בלי
מניפסט
זכותו של כל אדם לעשות כרצונו כל עוד הדבר לא פוגע באחר.
לחיות זה אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים
נורמאלי עד כמה שאני מכיר זה הרס עצמי וסביבתי מתמשך מיום הבלדי ועד יום מותי.
אני חיי את חיי בניסיון לצמצם את הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות.
יש 3 דברים שאני צריך בחיים: אוויר,מים ופיפי. כל השאר זה רוצה.
תן את כל מה שיש לך אבל לא את עצמך.
אל תלך נגד הטוב שלך
אנשים אוהבים להתווכח, אוהבים לריב ולא להסכים, אני מסתפק בלהיות מאושר :-)
ואהבת לרעך כמוך!
אנשים זה קל, שחמט זה קשה.
אל תכעס על ההורים שלך, הם עשו את מה שידעו כשגידלו אותך.
אל תנסה להבין בנות, בנות מבינות בנות והן שונאות אחת את השנייה.
אל תפחד לגדול לאט, תפחד להשאר ללא שינוי.
כשהיא נפרדת ממך אמור: "זונה! יהיו אחרות."
אל תשתנה בשביל אף אחת.
אל תצפה מאנשים לעשות את מה שהם לא יכולים לעשות.
לא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זנים אחריהם.
אל תלך נגד הטבע שלך
אל תהייה קורבן
אל תשתף פעולה עם הרוע
אל תעמוד מן הצד
תוכנית היא קו ישר, רצון הוא גל
חיי את חיי בצמצום הפער בין מי שאני למי שאני רוצה להיות
רק אם יש לך אינטרס אישי אפשר לתת המון
אתה לא יכול לא לטעות, לכן טעה! (פועל ציווי).
תשארו רעבים, תשארו פזיזים
אפשר לחבר את הנקודות רק במבט לאחור.
לך עם המוח, אבל תן לאינטואיציה להוביל ושהלב יבחר
.